<h1>תניא רבתי סימן כ'</h1>
<h2>דף יב.</h2>
ומה טעם אין מתפללין בשבת אלא ז' ברכות. לפי שאסור לו לאדם לבקש צרכיו בשבת. לפי שבתפלת (י"ב) [י"ח] ברכות יש דברים שאדם מיצר עליהן אם צריך להם ובא למעט בעונג שבת.
<h2>דף כד:</h2>
ואם טעה והתפלל בשבת כל התפלה של חול. חוזר ומתפלל בשל שבת. והטועה בתפלת שבת והחליף של זו בזו. אינו צריך לחזור. לפי שעיקר ברכה רביעית היא אלהינו ואלהי אבותינו רצה במנוחתנו וכו', כך מצאתי בשם החבר רבי בנימין בר' אברהם הרופא ז"ל.
מנהגנו לומר קודם תפלת המנחה פסוקים של נחמה כגון (ישעיה נ"ח) אם תשיב משבת רגלך וגו'. ומצאתי הטעם בשם החבר רבי בנימין בר' אברהם הרופא ז"ל לפי מה שדרשו רבותינו ז"ל אלמלי שומרין ישראל שתי שבתות כתיקנן מיד נגאלין שנאמר (שם נ"ו) כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי. וכתיב והביאותים אל הר קדשי. ומצינו באגדה שתחלת הגאולה תהיה בשבת בשעת תפלת מנחה, על כן נהגו לומר אלו הפסוקין של נחמה. ובימים טובים כמו כן מנהגנו לומר אלו הפסוקין בתפלת המנחה. ומתחילים (שם נ"ב) מה נאוו. לפי שאין שמחתן שלמה כל זמן שהן מפוזרין בגולה. על כן מתנחמין בתנחומות הנביאים כי אז תהיה שמחתן שלמה וחגיהן חגים. ואחר כך אומר תהלה לדוד ובא לציון. וכולא סדרא וקדיש עד לעילא. ומנהגנו לומר ואני תפלתי. והטעם מצאתי בשם רבינו שלמה ז"ל לפי שכתוב למעלה מפסוק (תהלים ס"ט) ואני תפלתי, ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר. אמר דוד לפני הקב"ה רבונו של עולם ביום שמחתם של עו"א וביום חגיהם הם שותין ואוכלין ומנגנין בבתי משתאותם כל היום ואינן מזכירין שמך. אבל אני לא כן, ביום שהגדלת השמחה לישראל ובא יום המנוחה ושמחתי. לאחר שאני שבע ומעונג ומפונק איני שוכחך אלא כשמגיע זמן התפלה אני פוסק בית משתיי ותענוגיי ובבית אלהים נהלך ברגש וקופץ אני לתפלתי בעת הרצון ושעה הקבועה ונותן הודאה על חלקי. ובשם הר' נתן בר' מכיר ז"ל מצאתי למה אומרים במנחת שבת ואני תפלתי. לפי שצרה אחרונה שלא נהיתה כמוה תהיה בעקבי הקץ תשעה חדשים. כמו שנאמר (מיכה ה') לכן יתנם עד עת יולדה ילדה. והיום האחרון תכבד הצרה מכל שלפניה ויום שבת יהיה. וכל היום תהיה הצרה עד עת המנחה. ואז ישראל יהיו נענין בשמחה בשעת מנחה, ומיד יבוא משיח ויושיענו. היינו הוא דכתיב (ישעיה מ"ט) בעת רצון עניתיך וביום ישועה עזרתיך. והיינו דכתיב (שם ל') בשובה ונחת תושעון. שבו תגאלו. ותפלת המנחה קורא עת רצון שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה שנאמר (מ"א י"ח) ויהי בעלות המנחה. ומנהגנו לאומרו שלשה פעמים. ומצאתי הטעם בשם החבר ר' בנימין בר' אברהם הרופא ז"ל. תחלה אומר אותו החזן ביחידי כנגד יצחק שתיקן תפלת המנחה והיה יחיד באותה שעה. ואחר כך אומר אותו הצבור לבד כנגד אליהו שנענה בתפלת המנחה וקרבן צבור הקריב באותה שעה. ואחר כך אומר אותו החזן והצבור יחד רמז לישועה אחרונה שתהא שלמה לכל.
בתפלת המנחה מנהגנו לומר אתה אחד ושמך אחד. מצאתי בשם רבינו שלמה ז"ל מצינו באגדה למה נברא מעשה בראשית בששה ימים ולא בפחות ולא ביותר. מכאן אתה למד אלהותו של מקום. שהששה ימים הן שלש כתות של עדים הראויין להעיד. [שני ימים] מעידין להקב"ה שהוא אחד ואין אחר זולתו. והוא ברא את העולם למטה ולמעלה. והוא ראשון ואחרון. ושני ימים מעידין על ישראל שהן גוי אחד ובחר בם אל אחד, ואלהות מלכותו עלינו. ושני ימים מעידים על השבת כי בששה ימים עשה הכל וביום השביעי שבת וינפש, וצוה לעמו לנוח בו ולשבות בו זכר למעשה בראשית. נמצא כי הן מעידין אשר הן אדונים משובחים ומלכים. הקב"ה הוא אדון ומלך ומתגאה על הכל. ישראל אדונים וסגולים מכל העמים עו"א. השבת הוא יום מנוחה ויום חירות כאדון ומלך על כל הימים. ואלו שלשה האדונים ומלכים חוזרים שלשתן ומעידין זה על זה. והקב"ה וישראל הם מעידים על השבת שנבחר מכל הימים לנוח בו, והוא מיוחד בין שאר הימים שנאמר (תהלים קל"ט) ימים יוצרו ולו אחד בהם. זה שבת שהוא הנבחר מכל. ויום זה אחד להקב"ה זכר לעדות יצירת העולם מעשה ידיו. וישראל ושבת הן מעידין להקב"ה שהוא אחד והכל נעשה בדברו. והוא המקדש את ישראל והשבת. דכתיב (שמות ל"א) כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם. וכתיב (ויקרא י"א) והייתם קדושים כי קדוש אני. וכתיב (בראשית ב') ויקדש אותו כי בו שבת. והקב"ה והשבת מעידין על ישראל שהן סגולה מכל העמים וקדושים וגוי אחד בארץ. והם נצטוו להקדיש את אלהי ישראל ולקדש את יום השבת. נאה לאל אחד להתיחד בגוי אחד ביום מיוחד על כן אומר בשבת במנחה אתה אחד וכו'. ובשם גאון אחד ז"ל מצאתי. כך משמע סדר התפלה. הקב"ה שהוא אחד נתן לעמו ישראל יום שבת שהוא יום אחד ונבחר מכל הימים. וכן במדרש בראשית רבה. אמר הקב"ה ששת ימים ימי יצירה כולן זוגין הן ויום שביעי אין לו בן זוג יהא ישראל בן זוגו. הה"ד זכור את יום השבת לקדשו. אמר הקב"ה לישראל הוי זהיר באותו היום שאמרתי ישראל יהא בן זוגך. תפארת גדולה, זהו לשון זיווג. כמו (ישעיה מ"ד) כתפארת אדם לשבת בית. ועטרת ישועה, כמו (משלי י"ב) אשת חיל עטרת בעלה. (יום) מנוחה וקדושה לעמך נתת. כך ראוי לומר שהרי בסוף הלשון הוא אומר ינוחו בה. שכל הלשון של מעלה הוא לשון נקבה. כך מצאתי בשם הר' שלום בר יצחק ז"ל שכך אומרים בנרבונא. ורבינו שלמה ז"ל פירש תפארת גדולה ועטרת ישועה מנוחה וקדושה לעמך נתת. כדכתיב (שמות ט"ז) ראו כי ה' נתן לכם את השבת. ואמרו רבותינו ז"ל כל השומר שבת כראוי מקרב את הישועה, שנאמר (ישעיה ל') בשובה ונחת תושעון. בשובה ונחת, זה שבת. וכן הוא אומר (שם ל"ב) וישב עמי בנוה שלום ובמשכנות מבטחים ובמנוחות שאננות. ובמדרש תהלים דורש מקרא זה ואומר אם ישמרו עמי משמרת שבת, יזכו לישב בנוה טוב. וגם בבראשית רבה מצינו כי בו שבת מכל מלאכתו. אתמהא. מה הוא אומר לא כן אמר רבי ברכיה בשם ר' יהודה ב"ר סימון לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו ואת אמרת מלאכתו. אלא להפרע מן הרשעים שמאבדים את העולם שנברא לא בעמל ולא ביגיעה. ומה נברא בו פירוש בשבת. שאנן ובטח ושלום והשקט לפיכך אנו אומרים בשבת במנחה מנוחת שלום השקט ובטח. אברהם יגל, מצינו בבראשית רבה (משלי כ"ג) גיל יגיל אבי צדיק. זה אברהם. בשעה שנתבשר (בראשית ט"ו) לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך. באה שמחה וגילה בלבו, שנאמר ויפול אברהם על פניו ויצחק. שהיה שמח ועלז בלבו על שהבטיחו הקב"ה לעשות לו נס כזה. רנה ביצחק. לפי שמצינו באגדה (תהלים ל"ג) רננו צדיקים בה'. כשהצדיקים רואים שכינתו של הקב"ה הם אומרים שירה. כשאמר יצחק לאביו (בראשית כ"ב) הנח האש והעצים ואיה השה לעולה. השיב לו אברהם לעולה בני. מיד רנן יצחק ואמר שירה. ומה שירה אמר. אמר שיר של קרבן. יעקב ובניו ינוחו בו. לפי שמצינו בבראשית רבה (שם ל"ג) ויחן את פני העיר. שנכנס עם דמדומי חמה וקבע תחומין מבעוד יום. הדא אמרה ששמר יעקב אבינו את השבת. והחבר רבי בנימין ב"ר אברהם הרופא ז"ל כתב. יעקב ובניו ינוחו בו. ולא אברהם ובניו. ולא יצחק ובניו. שהרי בני ישמעאל ובני קטורה ובני עשו אינם נחים. וזהו שכתוב כי ה' נתן לכם את השבת. לכם ולא לכותים.
ומצינו באגדה אמר רבי יוסי בר' חנינא כותי עע"ז ששמר את השבת עד שלא קבל עליו את המילה. חייב מיתה. לפי שלא נצטוה עליה. ולמה. אמר רבי חייא בר' אבא אמר רבי יוחנן נוהג שבעולם מלך ומטרונא יושבין ומסיחין זה עם זה מי שבא ומכניס ראשו ביניהם אינו חייב מיתה. בודאי חייב מיתה. ורבותינו ז"ל אמרו אמר משה רבינו לפני הקב"ה רבש"ע לפי שלא נצטוו כותים שמא אם מקיימין אותה תשא להם פנים. אמר לו הקב"ה חייך אפילו הם עושין כל מצות האמורות בתורה מפילם אני לפניך, שנאמר (דברים ב') ראה החלותי תת לפניך וגו'. מנוחת אהבה ונדבה. זה מוסב על האמור למעלה יום מנוחה וקדושה לעמך נתת. יש מפרשים מנוחת אהבה ונדבה שנדב הקב"ה ליתנה לישראל מאהבתו בם ולא שאלוה. מנוחת אמת ואמונה. יש מפרשים שיש לנו עדות בדבר שהשבת הוא יום מנוחה ולא אחר. כגון נהר סמבטיון. ואש של גיהנם. ובעלי זכורין, ובמדרש תנחומא (שמות ט"ז) ראו כי ה' נתן לכם את השבת. ראיה היא לכם כנגד אוה"ע מן המן שאינו יורד בשבת. מנוחת שלום השקט ובטח. כבר מפורש למעלה. מנוחה שלמה שאתה רוצה בה יכירו וכו'. יש מפרשין על שם האגדה האמורה בבראשית רבה. ויברך ויקדש, מלך ב"ו כשהוא נותן איסטטיבא אינו נותן דונטיבא וכשהוא נותן דונטיבא אינו נותן איסטטיבא. אבל הקב"ה יתברך כשהוא נותן איסטטיבא הוא נותן דונטיבא. הה"ד ויברך ויקדש. ולמשה עבדך בסיני אמרת (שם ל"ו) פני ילכו והניחותי לך, מצאתי בשם החבר רבי בנימין בר אברהם הרופא ז"ל. צא ולמד שבזכות השבת נתרצה הקב"ה לישראל על מעשה העגל. שהרי בהלכות שבת היו עוסקין. כדכתיב (שם ל"א) אך את שבתותי תשמרו. ושמרו בני ישראל. וכתיב בתריה ויתן אל משה ככלותו. וירא העם כי בושש משה. וכן בשעה שנתרצה להם וציום על מעשה המשכן הזהירם על השבת תחלה כדכתיב (שם ל"ה) ויקהל משה וגו'. וכתיב בתריה ששת ימים תעשה מלאכה. ואחר כך ציום על מעשה המשכן, וזהו שאמר פני ילכו והניחותי לך. בזכות שבת שהוא יום מנוחה.
ומנהגנו לומר בתפלת המנחה (תהלים קי"ט) צדקתך צדק לעולם. (שם ע"א) וצדקתך אלהים עד מרום. (שם ל"ו) צדקתך כהררי אל. י"א שבמקום צדוק הדין אנו אומרים אותו, מפני שמסורת הוא בידינו מאבותינו שמשה רבינו ע"ה נפטר בשבת במנחה. ועל כן אנו מצדיקין עלינו את הדין. ובשם הר' שניאור ז"ל מצאתי לפי שקרבה השעה שחוזרין הרשעים להשפט בגיהנם לפיכך אנו מצדיקים עליהן את הדין. ובפסיקתא דשור או כשב דורש שם צדקתך כהררי אל וגו' אדם ובהמה תושיע ה'. משפט אדם ומשפט בהמה. משפט אדם (ויקרא י"ב) וביום השמיני ימול בשר ערלתו. שתעבור עליו את השבת. ומשפט בהמה (שם כ"ב) ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'. הה"ד אדם ובהמה תושיע ה'. מכאן שאומרים צדקתך כהררי אל בשבת במנחה. מאי טעמא דכתיב בהו אמת. וחותמו של הקב"ה אמת. ומנחת שבת הוא חתימת שבוע. ותחלת הפסוקין דורש שם על משפט רשעים בגיהנם. יש מקומות שהן אומרים אלו הפסוקים בסדר הזה צדקתך כהררי אל. וצדקתך אלהים עד מרום. צדקתך צדק לעולם. ונותנין סימן לדבר (ירמיה י') וה' אלהים אמת. פסוק ראשון יש בו ה'. פסוק שני יש בו אלהים. פסוק שלישי יש בו אמת. והטעם לפי שכל פסוק יש בו מעלה עליונה מפסוק שלפניו. פסוק ראשון אומר צדקתך כהררי אל. ופסוק שני אומר וצדקתך אלהים עד מרום. שהיא מעלה עליונה וגדולה על הראשונה. ופסוק שלישי אומר צדקתך צדק לעולם שהיא מעלה עליונה וגדולה משתיהן. גם הפסיקתא מוכיח שכך סדרן. שמתחיל לדרוש צדקתך כהררי אל, ומסיים מכאן רמז שאומרים צדקתך כהררי אל בשבת במנחה. מאי טעמא דכתיב בהו אמת, וחותמו של הקב"ה אמת, ומנחת שבת חתימת שבוע. הא למדת שצריכין לחתום באמת. ומנהגנו לאומרו מעומד לפי שאנו אומרים אותו במקום צדוק הדין כאדם העומד לפני הדיין ומקבל עליו את הדין ואינו ראוי לו שישב. ושבת שחל בו ראש חדש או חנוכה או יו"ט או חולו של מועד או מוצאי יו"ט הנקרא אסרו חג. או שבת שיש למחר ראש חדש. מנהגנו שלא לומר צדקתך צדק לעולם.
